האשליה ש”נכבה” שניה תביא ביטחון

האשליה השולטת בשיח הציבורי הישראלי, גורסת כי אפשר “לחסל את  הערבים”, ואם לא כל הערבים, אז לפחות את הערבים של עזה, בינתיים. אשליה שנוצרה בתהליך של הסתגרות לאומית וגיאוגרפית, שמבוססת על גישה שמניחה שחמש מאות מיליון ערבים ומיליארד מוסלמים שנמצאים במרחב הם “אויב”. או “אוויר”, או במקרה הגרוע ברי חיסול, ע”י הכוח הצבאי הישראלי, שטופח על ידי חברות הנשק הבינלאומיות. מי שמסייע לאשליה הזאת היא הקהילה הבינלאומית שהפכה את ישראל לחלק מאירופה וארה”ב ומסייעת לה לשכוח את הקשר הגיאוגרפי והאנושי של היהודים למזרח התיכון הערבי.

פלסטין בתקופת המנדט הבריטי ירשה חלק את האימפריה העותמאנית. אימפריה שניצלה את עמי המזרח התיכון, אך יצרה רצף טריטוריאלי פתוח, שאיפשר לשבטים וקהילות לנוע ממקום למקום בחופשיות יחסית. קהילות כמו הערבים הדרוזים, הנוצרים, שבטים שונים יצרו מרחבים שונים ונעו ממקום למקום בהתאם לנסיבות. אפילו הארמנים והבהאים הצליחו להגיע לפלסטין, והקימו בה קהילות.

החלוקה של המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה ניסתה ליצר מדינות חדשות, שמבוססות על אינטרסים של אליטות שונות. הצרפתים הבטיחו למרונים להקים מדינה מרונית בלבנון והבריטים הבטיחו ליהודים להקים מדינה יהודית בפלסטין. וגם לכורדים הובטחה מולדת נפרדת, אך מדינות ריבוניות שונות הכשילו את תקוות העצמאות הכורדית.

בלבנון יצר הרעיון של מדינת הדת המרונית מלחמת אזרחים. הנוצרים שחיו במזרח התיכון מאז החלה הדת הנוצרית לפני כ 2024 שנים שמרו על דתם כאשר שלטו במזרח התיכון משטרים מוסלמים. גם היהודים שמרו על דתם לאורך ההיסטוריה במזרח התיכון, בעיראק, בתימן, במרוקו ובפלסטין חיו יהודים לצד מוסלמים ונוצרים. במזרח התיכון מעולם לא אירע טבח ביהודים בסדר גודל של אירועי ספרד והשואה בגרמניה.

 

הפרדת היהודים מהמרחב הערבי

הפיכת ישראל, למדינת היהודים, הפרידה את היהודים מהמרחב המזרח תיכוני. גם המהגרים היהודים מהמזרח התיכון נדרשו לוותר על שפתם, תרבותם ושיכותם למרחב הערבי ממנו הגיעו. בחלק מהמדינות, שמרו “היהודים – ערבים” על קשרי משפחה וקשרים פוליטיים חברתיים, כמו במרוקו ואפילו במצרים. ברוב המדינות נותק הקשר, אך רבים מ”היהודים הערבים” הביעו געגוע למדינות מהם הם הגיעו.

הפרדת היהודים מהמרחב היתה במשך העשורים הראשונים חלק מפרויקט פוליטי של “יצירת עם” שקידמה מפא”י וזרועותיה בקיבוצים ובארגוני הנוער, התקשורת והתרבות. גם כאשר ממשיכי דרכה של מפא”י קידמו שלום במזרח התיכון הם קידמו שלום שמבוסס על הפרדה בסגנון של : “הם שם ואנחנו פה”. שלום ההפרדה שקודם נכשל, כי פשוט אי אפשר להפריד עמים, במיוחד עמים שקשורים אחד בשני. הכישלון של ההיפרדות מלבנון ומעזה ללא הסכם הותירה את הסוגיה הפלסטינית, לרבות סוגיית הפליטים הפלסטינים, מבעבעת.

 

ארה”ב לא מוכנה לשלוח את ילדיה לשמור על הפנטזיות

פנטזיית המזרח התיכון החדש גורסת כי ניתן לשמור על הפרדה לאומית, ולהסתפק בשיתוף פעולה כלכלי עם אמירויות המפרץ, מצרים וירדן. האמירים והמלכים שחוששים מהעמים הסובבים אותם הפכו את האמירויות לבסיסים צבאיים אמריקאים. עמים כמו העם העיראקי, הפלסטיני, התימני או אפילו האיראני הפכו לאויב של מנהלי האמיריות. נפילת השאה באיראן הבהילה אותם. אלה הגבירו את תהליך החיפוש אחר שומרים, במיוחד אחרי הפלישה של עיראק לכווית. שליטי הנפט שנהנים ממיליארדים שזורמים מדי יום לחשבונות הבנק שלהם החלו לממן מלחמות אזרחים במרחב המזרח התיכוני, כדי להרחיק את העמים מפזילה לעושר המופלג שלהם. חוסר היציבות שהשתלט על עיראק, תימן וסוריה נועדו למנוע מהעמים לפזול לעושר המופלג ממנו נהנית חבורה שירשה נפט במדבר.

אותם שליטים שחלק מהמחנה “הדמוקרטי” היהודי בונה עליהם, הבינו שארה”ב לא מוכנה ולא יכולה לשמור עליהם באופן קבוע. הם מצפים שישראל תעשה זאת. הם אלה שמסייעים לנתניהו ללחוץ על הקונגרס להפציץ את איראן והם אלה שמוכנים לקחת את עזה אחרי החורבן. מדינות שמימנו את דאעש ואת טאליבן היו מוכנות לקבל נסיגה של ארה”ב מאפגאניסטן והעברתה לטאליבן בתמורה להסכמים שישמרו עליהם. הנסיגה של ארה”ב מאפגאניסטן ומסירתה לטאליבן היא ההוכחה כי ארה”ב לא תהיה מוכנה לשלוח את ילדיה לתמיד כדי לשמור על השליטים בסעודיה והאמירויות השונות.

 

קידם רעיון חיזוק שיתוף הפעולה הגלוי של האמירויות לממשלת ישראל, נועדה לשמור על השליטים ולא על האינטרסים של היהודים. אם מישהו חושב שאירועי 7.10.2023 הם יצירה פלסטינית בלעדית טועה. במשך שנים עמלו שליטים שונים להכין לאירועים האלה שידחפו את ישראל לעימות מחודש עם עמים ומשטרים במזרח התיכון. משטרים שמקווים שישראל תקח חלק פעיל יותר בהגנה עליהם, פעלו במשך שנים כדי להגיע לימים בהם ישראל נכנסת לעימות במקומם.

מי שצופה באמצעי התקשורת בשפה הערבית וממפה את הבעלויות על אמצעי התקשורת ומנתח את הנאמר בהם מבין את מפת האינטרסים. המוגבלות של היהודים להבין אפילו את שפת המרחב הערבי מונעת מהם להבין את האינטרסים הסותרים שעומדים מאחורי אמצעי התקשורת הערביים והבעלויות שלהם.

 

“נכבת עזה”

“נכבת עזה” לא מעניינת את המשטרים במרחב הערבי. גם העמים במדינות האלה, לא מעניינים את השליטים. אלא שהשינוי המתחולל בקרב העמים משנה את המציאות. עמים שקמו והפכו את המשטרים באיראן, בתימן, בלבנון, בעיראק ובאפגאניסטן מבהילים את השליטים בירדן, במצרים, בתוניס ובמרוקו. חלק מהם הצליחו לייצב את המשטרים שלהם כפי שעשו במצרים. חלק עדיין מתמודד, וחלק איבד שליטה.

השפעת איבוד השליטה על העמים במזרח התיכון מדאיגה את השליטים שמנצלים את הנפט. האסטרטגים שעובדים בשירות השליטים, דוחפים את ישראל לשמור עליהם, הם בתמורה ישמרו עליה ויותירו את הטרגדיה הפלסטינית להעסיק את העמים. הם גם מבקשים שהלובי הישראלי יאלץ את ארה”ב להגביר את השמירה עליהם. הם רוצים לדחוף את ילדי אמריקה וילדי “היהוד” להילחם במקומם בכל העמים שנמאס להם מהניצול. השליטים רוצים לשלוח את היהודי להילחם בעם האיראני, הם הרי לא מסוגלים להתמודד מול העמים שחיים במזרח התיכון.

הסולידריות עם “נכבת עזה” חשובה וחזקה במדינות הערביות השונות, ברמת העמים במדינות אלה. המשטרים מאפשרים לעמים בחלק מהמדינות להוציא קיטור. אך העניין הפלסטיני הוא נושא שמנוצל לשליטה בעמים, והשליטים לא יאפשרו לו להפוך לנושא, שיביא לתזוזה בקרב המשטרים שמבקשים לשלוט בעמים שלהם.

 

האינטרס היהודי והפלסטיני

האינטרס היהודי והפלסטיני חייב להוציא את שני העמים מהניצול של המשטרים לטרגדיה הפלסטינית. העיון במסמכי מדיניות של ארגונים שטוענים שהם חלק “מהמחנה הדמוקרטי הישראלי” מראים שהם עדיין מפנטזים על שיתוף פעולה עם “המדינות המתונות”, מושג ממכבסת המלים שמוכרת לציבור היהודי המשך שיתוף פעולה עם משטרים שמנצלים את העמים שלהם.

בין הנהר לירדן היה ויש מקום לשני העמים, כולל לפליטים הפלסטינים שגורשו ממולדתם. המחיר שמשלם העם הפלסטיני והמחיר ששילמו היהודים, לרבות במהלך אירועי 7.10 מוכיחים ששני העמים מסוגלים לפגוע אחד בשני. האשליה שרק היהודים יכולים להכאיב לפלסטינים שוב קרסה. מטבח לטבח העם הפלסטיני הופך גם הוא לעם לוחם שיכול להכאיב ליהודים. המכה שהיהודים ספגו ב 7.10 חסרת תקדים מבחינתם אך המכות שהיהודים הנחיתו על הפלסטינים מאז 1948 מכאיבות הרבה יותר. האיומים של מנהיגים בנכבה שנייה ושלישית לא יביאו ביטחון ליהודים, כי גם הנכבה הראשונה לא הביאה ביטחון. הפלסטינים שהפכו לפליטים חסרי כל נלחמים על מקום תחת השמש של מולדתם. הטיפשות של מנהיגים שמציעים שוב ושוב לעשות אותו מעשה, נכבה, ולצפות לתוצאה שונה, מטומטמת. בסוף אחרי עשרות שנים או שלושת אלפים העם הפלסטיני יממש את זכותו להגדרה עצמית במולדתו, השאלה היחידה שנותרה כמה דם וכמה זמן יקח עד שזה יקרה.

האלטרנטיבה לשיח “הנכבה” ושלום ההפרדה הוא שיח השלום האמיתי שיהיה מבוסס על סיום הטרגדיה הפלסטינית ומימוש זכותו להגדרה עצמית במולדתו. רק שלום אמיתי עם העם הפלסטיני והכרה בזכויותיו יאפשר ליהודים, לממש את רצונם בהגדרה עצמית תוך השתלבות במזרח התיכון הערבי כעם ולא כמאבטחים של שליטי הנפט באמרויות.