להתעורר בשבע בבוקר יום שבת ההוא ולקבל את ההודעות ולא להאמין. הרי סיפרו לנו שהם יקיפו את עזה בגדרות והיא תטבע בים.
חודשים רבים, לפני 7.10 , אני מקבל סרטונים וסיפורים של פליטים שבורחים מעזה. חלקם מצליחים להגיע לחופים באירופה ורבים מתים בדרך. הם טובעים, מתאבדים בדרך לחיים חדשים מחוץ לעזה.
את הסיפורים קיבלתי מחברים שסיפרו על צעירים בלי תקווה.
בחלק מהסרטונים הצעירים צהלו לאחר שהגיעו לחוף חיים. בחלק הם סיפרו על האבטלה והייאוש. היו גם סיפורים על צעירים וצעירות שהתאבדו ברצועה. זה לא תפס כותרות. עזה לא עניינה אף אחד, ולא רק בישראל.
“אדם” הוא פסיכולוג עם תואר שני. בחור ביישן שקיבל היתר עבודה מישראל והגיע, לחיפה, לעבוד בשיפוצים ביחד עם דוד שלו. הוא לא ידע להחזיק מברשת ולצבוע. הדוד שלו השתדל למצוא לו עבודה. בכל מקרה הוא שולח כסף לבני משפחתו בעזה.
באחד הימים נפל “אדם” מהסולם, קיפל את כף הרגל ושבר אותה. הוא אושפז בבית החולים לניתוח. ברח מבית החולים כי הדוד שלו לא יכל לשאת במחיר הניתוח בחיפה. חזר לעזה קנה את הפלטין והדוד שלח לו כסף כדי לעשות את הניתוח בבית חולים פרטי בעזה.
השבוע שאלתי את הדוד מה קורה עם אדם ? “תודה לאל הוא ענה. אחרי הניתוח חזר לחפש עבודה כפסיכולוג באלף שקל.
————————————
בשבוע שעבר הבית שלהם נהרס. הם נעו דרומה גרים בקונטינר במחנה פליטים מאולתר. אחותי והילדים שלה נהרגו. “תודה לאל” הוא ענה לי.
“יזיד” נשוי לכיפאח וביחד עם שני הילדים שלהם נסעו לגרמניה. היא יועצת חינוכית הוא בעלים של מכון טסטים למכוניות. היא עם אזרחות ישראלית הוא מעזה. התאהבו כשעוד דיברו על שלום. ארבעתם יושבים לבד ובשקט, בברלין, מחוברים כל היום לניידים לראות מה עלה בגורל משפחתו של יזיד. בטלפון גם הוא עונה לי “אלחמודאללה” (תודה לאל) .
חוסרהאונים שמאפיין את מי ששרד את התופת, גר בחיפה או גר בברלין כואב.
אשתו של תיסיר שלחה לי הודעה. הבן דודה של תיסיר נהרג ביחד עם משפחתו היא סיפרה במסרון. דבר איתו הוא מיואש. תייסיר ישב אצל קרובי משפחתו להתאבל.
ביקשתי להגיע לנחם אותו “לא אנחנו לא פתחנו סוכת אבלים. אנחנו יושבים ביחד לבד לזכור אותם. הוא היה חבר הילדות שלי כשעזה עוד היתה פתוחה” ענה והוסיף “תודה לאל”. ואני תהיתי על מה מודים כל האנשים האלה שמחכים לבשורות המוות. לאט לאט אני מתחיל לעכל שעם כמות המוות האנשים נתלים באמונה באל כדי להחזיק מעמד ולהמשיך לחיות.
בבוקר של אותו שבת הסתכלתי על התמונות ולא האמנתי. מאז אני חוזר על התמונות והסרטונים ותוהה כמה תמונות גופות עוד נראה. לאט, לאט החלו להגיע “הביטחוניסטים” לאולפנים כדי להסביר את מה שקורה. ואני עובר בין התחנות בערבית ועברית ואני לא מאמין לכישלון של הביטחוניסטים שבחוצפתם ממשיכים לשבת ולנתח באולפנים.
אני מתקשר לחברים ברהט ובודק את השמועות שרצו על המלחמה שהגיעה עד לרהט. ברשתות החלו לחפש את האמבולנס מאיכסאל שהיה אמור להעניק טיפול רפואי במסיבת הטבע. משפחתו חשבה שהוא נחטף, בעצם היא קיוותה שהוא נחטף, כמה ימים לאחר מכן התברר שהוא נהרג. גופתו הובאה באמבולנס חבריו ליוו אותו לדרכו האחרונה. מעט מאוד סיפרו בערוצים עליו. הביטחוניסטים שלטו בזירה. הפראמידיק מאיכסאל לא עניין את העיתונאים שעסקו במותם של יהודים.
סלאמה אלאטרש, ראש המועצה האזורית אלקיסום בקושי עונה לטלפון. הוא מתנשף ומנסה להסתיר את הפחד והייאוש. “יש לנו הרוגים ופצועים בשטח” הוא מספר בבהילות. אנחנו מחפשים איך להוציא אותם. ארבעה ילדים נחתכו מול ההורים שלהם בפחון, הוא מספר.
“בלגן” למרות המרחק בין חיפה לקיסום יש לו ציפיות כי אוכל לסייע. כל החברים בנגב שדיברתי איתם בבוקר נשמעו מבוהלים. לאט לאט מתחילים לעכל את מה שקורה. התמונות והקולות שמגיעים משם מבהירים “המלך נתפס במערומיו”. עיתונאים מתקשרים ואני מסרב להתראיין. מנסה להבין את מה שקרה. לאט לאט אני קולט שעד היום אף אחד לא מבין מה קרה, ויש גם כאלה שלא רוצים להבין את מה שקרה. והם מתחילים לעצור ולסתום את הפה לכל מי שמנסה להסביר מה קרה.
באחד הערוצים משדרים תמונות ודברים שאומר אסמאעיל הנייה בקטאר. הוא מודה לאלוהים על “הניצחון האדיר”. ואני מיד אומר לעצמי החיוך הזה עוד יהפוך להתחננות. הנחתי שתוך עשרים וארבע שעות המוסד יחטוף את הנייה מקטאר ויביא אותו לישראל. ככל שמספר ההרוגים עלה הנחתי שארה”ב כבר תדאג לחטוף את הנייה ותעביר אותו לישראל. בימים שהגיעו לאחר מכן הנחתי שהם כבר חטפו אותו והוא מובל על נושאת המטוסים שמגיעה לעזור לישראל מהמפרץ הפרסי. חודש לאחר מכן מתברר שהביטחוניסטים חוששים מקטאר ומחפשים את הנייה מתחת לבתי החולים בעזה, נושאות המטוסים כבר כאן והנייה נשאר בקטאר.
רהט
את ד”ר עאמר אלהוזייל אני מכיר משנת 1997 . הוא למד תכנון ערים, ניסה להתקבל באקדמיה, הכין תוכניות אב אסטרטגיות להכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב והתמודד על תפקידים פוליטיים שהאחרון בהם היה ראשות עיריית רהט.
ניתוח שהוא כתב על הפלישה של חמאס לנגב עלה לו ביוקר. החוקר הערבי הגזים, הוא חשב שהוא יכול להתבטא כמו הביטחוניסטים. הוא לא הבין שממשלת ביבי – בן גביר הכריזו על מצב מלחמה. זה כבר לא תקנות שעת החירום שהתרגלנו אליהם מאז 1948. זה כבר לא מבצע, זאת מלחמה. ככל שהמספרים של הקורבנות התבהרו לעאמר כבר היה אסור לפתוח את הפה. עאמר נכלא באופן משפיל. עורך דינו שחדה בן ברי, זוכר את ימי הממשלה הצבאי. שחדה לא האמין שזה קורה לעאמר. לא מדובר בילד קטין. מדובר באיש ציבור שעבד כל חיו עם יהודים. כן עאמר הוא איש חריף. בסוף השופט העיז לשחרר אותו, עד כה לא הוגש נגדו כתב אישום. באמצעותו המדינה העבירה מסר: הדמוקרטיה היהודית נגמרה, תסתום את הפה ואל תעיז להביע את דעתך, אלא אם אתה ביטחוניסט יהודי.
ברהט גרים גם ארבעת בני הדודים למשפחת אלקרינאוי, שהצילו עשרות יהודים באותה יום שבת שבה הסתתר השר לביטחון פנים במערה שלו. הישאם רץ ביחד עם איה, בקיבוץ בארי והסתתרו בתוך השיחים. איסמאעיל אלקרינאוי, ושלושת בני דודו נשלחו להציל את הישאם ואת איה מקיבוץ בארי. בדרך הם הצילו עשרות אנשים. המצפון שלהם לא נתן להם להפקיר את הבורחים ממסיבת הטבע. נתנו להם מים, ואת הטלפונים שלהם שיתקשרו למשפחות שלהם. אחרי כמה שעות של חילוץ הם הלכו להציל את הבן דוד שלהם ביחד עם איה. השישה כמעט ואיבדו את החיים שלהם.
ברהט ובאלקיסום ליוו בשקט את ההרוגים שלהם. ערוצי הטלויזיה ששידרו שעות רבות כמעט ולא הזכירו את 20 הערבים שנהרגו, ולא את עשרות הפצועים שחזרו לכפרים לא מוכרים, ולא את ששת הנעדרים שעדיין לא יודעים מה עלה בגורלם.
חבריה של ויויאן, יהודיה פעילת שלום וחיים משותפים, שנעלמה עדיין מחפשים אותה. היא הקימה ארגונים וסייעה לכפרים הלא מוכרים בנגב. עכשיו כל מי שיש לו קרובי משפחה בעזה מחפש את ויויאן. היא כנראה נחטפה. חבריה הערבים נעים בחוסר נוחות כשהם נשאלים עליה. הם לא יודעים מה להגיד. מצד אחד קרובי משפחות שלהם מתים בהפגזות בעזה, ומהצד השני הם מודאגים לגורל חברים לנפש כמו ויויאן.
חיפה
לובנה, אחות שעובדת יותר מעשרים ושלוש שנים בבית חולים בני ציון בחיפה. מאז נקלטה בבית החולים היא מטפלת בחולים יהודים וערבים במחלקה האורטופדית. בשלב מסוים היא חזרה בתשובה ולבשה כיסוי ראש. חלק מעמיתיה, לרבות הבוסית הישירה שלה, לא אהבו את כיסוי הראש. בשנים האחרונות היא כותבת פסוקים מהקוראן על עמוד הפיסבוק שלה. האמונה שלה עוזרת לה להתמודד עם מחלת הסרטן שהתפרצה. היא לא נשואה ומטפלת גם באמא שלה, חולת אלצהיימר. הנפשות הטובות חפרו בעמוד הפיסבוק שלה. הם לא הבינו את הציטוטים מהקוראן שהיא כתבה מדי פעם. זה גם לא עניין אותם. באחד הימים היא ציטטה “אין מנצח מלבד אלוהים”.
באמצע משמרת, אחרי שהיא סיימה להכין את החולים במחלקה הגיעו השוטרים. לעיני הצוות הרפואי והחולים הם דחפו אותה מהמחלקה, לניידת, לתא המעצר בתחנת חיפה. במדי האחות היא הוחזקה בתחנת משטרת חיפה. כשהיא משחזרת את האירועים היא קולטת שבבית החולים ידעו מבעוד מועד על המעצר שלה. במקום להתקשר אליה ולזמן אותה לחקירה קצינים בתחנת משטרת חיפה החליטו לחגוג על הגב שלה. היא נשלפה מהמחלקה והובלה לתחנת המשטרה. אחיותיה שהגיעו לתחנה לא הבינו על מה היא נעצרה. הם חיכו מחוץ לתחנה ביחד. קצין החקירות הודיע שהיא נשארת לחקירה. למחרת בבוקר כבר הודיע קצין החקירות שהוא ידרוש שישה ימי מעצר.
עו”ד מאהר תלחמי שגויס על ידי בני משפחתה לא הבין על מה מבקשים לעצור אותה. השופט זאיד פלאח ששמע מהבוקר תיקי מעצרים הורה להמשיך ולעצור אותה ל 24 שעות נוספות. אחיותיה שישבו באולם לא הבינו למה לא הביאו אותה לדיון. תקנות החירום כבר נכנסו לתוקף, ולמרות שהיא שהתה בתחנת משטרת חיפה הדיון מתקיים באמצעות שיחות ואטסאף. תלחמי החליט להילחם על האחות מהמחלקה האורטופודית. הוא הגיש ערעור בבית המשפט המחוזי. בכניסה לאולם הודיעה נציגת המשטרה שהאחות לא תגיע לדיון. תלחמי התעקש “מה זאת אומרת, מדובר בערכאת ערעור והיא חייבת להגיע”. הדיון נקבע לרבע לארבע. האחות הוכנסה לאולם מלווה בשוטרת ושוטר. ישבה מעבר לחלון, במדי אחות, וחיפשה את אחיותיה.
השופט ששמע את התיק נראה מהוסס ואף קצת מפוחד. איזה שופט יעיז לשחרר חשודה בהזדהות עם ארגון טרור. תלחמי ניסה להסביר שמדובר בפסוק מהקוראן. הוא הראה לשופט את הפיסבוק שלה בו היא מפרסמת פסוקים גם לפני ה 7.10 פסוקים מהקוראן. השופט הבהיר לתלחמי שהוא לא מבין ערבית וכתב פסק דין בו הוא דוחה את הערעור ומותיר את האחות לובנא בכלא לעוד 24 שעות. אחותה שעבדה כל חייה עם יהודים ביקשה רשות לדבר לליבו של השופט. הוא שמע והסכים לאפשר לה להעביר בגדים לאחותה. יום למחרת היא שוחררה לאחר שקצין משטרה השתכנע שמדובר בפסוק מהקוראן ולא בתמיכה בחמאס. המשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה.
אלא שדובר בית החולים “בני ציון” כבר התרברב שתפסו מחבלת שטיפלה בחולים יהודים וערבים בבית החולים שלו, וכבר קשה לו להתנצל. האחות האחראית במחלקה הכינה תיק נגד האחות. נושא הפסוק מהקוראן כבר לא העיקר, היא חיפשה בתיק האישי ובהערכות התיפקודיות ודרשה לפטר את לובנא. וועדת השימוע בראשות מנכ”ל עיריית חיפה, עיריית הדו קיום, תתכנס לגרש את האחות מבית החולים, גם אחרי שהמשטרה סגרה את התלונה נגדה, דינה נחרץ.
עפולה
ד”ר ענאן עבאסי כבר ניהל את בית החולים זיו בצפת, וקיבל את תפקיד סגן בית החולים העמק. בית חולים העמק נמצא בבעלות קופת חולים כללית. למרות שהערבים מהווים כ 26% מהצוותים הרפואיים מעט מאוד ערבים הגיעו להנהלות מערכות הבריאות. ד”ר עבאסי הצליח לעשות זאת.
אשתו זמרת ידועה שמחברת אנשים למורשת. היא אשה מוכשרת ושמה דלאל אבו אמנה. להם שני ילדים. דלאל היא גם חוקרת במדעי המוח בטכניון, וכבר קיבלה תואר דוקטור. גם היא לא האמינה למראות עיניה מהדרום וכמו רבים במדינה הזאת אמרה את מה שהיא חושבת. מדובר באשה חילונית שאין לה שום קשר לחמאס.
אנשיו של בן גביר איימו עליה, הם לא אהבו את עמוד הפיסבוק שלה. היא ובעלה החליטו לעשות מעשה בעקבות האיומים עליהם וניגשו לתחנת המשטרה בנצרת להגיש תלונה נגד המאיימים. הילדים נשארו בבית. השוטרים בנצרת הודיעו לה שהיא דרושה לחקירה. כשהיא בתחנת משטרת נצרת, שוטרים הגיעו לבית בעפולה דפקו בדלת, הילדים המפוחדים התקשרו להורים. בסוף ההורים המתינו לשוטרים בתחנת נצרת והשוטרים מעפולה הגיעו לעצור את דלאל המתלוננת כחשודה.
דוברות המשטרה חגגה “מעצר משפיענית” במסרונים שהועברו לכתבים. ד”ר עבאסי לא הבין מאיפה זה בא. רופא בכיר שכל חיו טיפל ועבד עם יהודים החל לקבל טלפונים מאיים. אשתו נאזקה מול עיניו ונלקחה למעצר. הרשתות החברתיות החלו לסעור. קמפין מאורגן נועד להביא לפיטוריו של עבאסי מבית החולים העמק. הקמפינרים החלו לאיים בהפגנת המונים בכניסה לבית החולים. בהנהלת בית החולים נלחצו והחלו להציע לעבאסי לצאת לחופש או אפילו להתפטר. להפגנה הגיעו קומץ ובית החולים הבין שמדובר בקמפין מאורגן של אנשי בן גביר והגרעינים התורניים של סמוטריץ’. קומץ שמרעיש את הרשת.
בסופו של דבר אבו אמנה שוחררה לבית הוריה לנצרת. לביתם הם עוד לא חזרו. היא והילדים עדיין נמצאים בסערת נפשות. ד”ר עבאסי, רופא מוכשר, אחד הערבים המעטים שהגיעו לתפקיד בכיר במערכת הבריאות הישראלית חזר לעבודה. שאלות על העתיד עולות אצל שניהם. מה עתיד הילדים שלנו במציאות הזאת הם שואלים את עצמם כמו שרבים שואלים בימים אלה.
החיגאב הפך למטרה
את לובשת חיג’אב אני שואל את איסלאם, והיא עונה “תודה לאל”. החיגאב שלה הפך אותה ליעד להטרדות ואיומים. איסלאם לא היחידה שמתקשרת להתייעץ. החברים היהודים שלה בעבודה מגיעים עם נשקים. באחת השיחות אחד מהם כותב בואטסאף “נשים לה כדור בראש”. היא כבר לא מסוגלת להגיע לעבודה. היא בוכה בטלפון. מהססת לתת את השם שלה. אני מבקש לדבר עם משרד החינוך ולבקש כי חברת “מילגם”, זכיינית משרד החינוך תדאג שהעובדים שלה לא יאיימו על העובדים הערבים.
העבודה הזאת מתישה. לשמוע שיחות, להבין את מה שאנשים עוברים ולייעץ להם מתישה אותנו. לא מדובר בסתם קבלת פנייה. לאט לאט השיחות הופכות לבכי, ואתה צריך לחזק את המתקשר שאתה לא מכיר.
בסודה סטרים זימנו את היבא לשימוע כבר יום למחרת. היא לא רצתה להגיע לשימוע. ויתרה. היא פוטרה. “עדיף ככה”, היא אומרת לי. “לא מסוגלת לעמוד בזה”.
הגננת בטירת הכרמל לא יכלה לראות את קלינאית התקשורת עם חיגאב. הקלינאית, בחורה צעירה ונמרצת, שסיימה את לימודיה באוניברסיטת חיפה ומתגוררת בעיר מצאה את עצמה בשבוע הראשון לעבודה שלה מאויימת. הגננת היהודיה בטירת הכרמל התפרצה לעברה כשסכין ביד שלה. היא ברחה משם בבכי. בתקשורת לא סיפרו על האירוע. הגננת לא נעצרה. אולי ננזפה.
שבועיים לפני האירוע הגיעה עם חיוך, אני עוזבת, והולכת לעבוד כקלינאית תקשורת. בשנה האחרונה היא עבדה כמזכירה בעמותה לסיוע נפשי לפליטים. בחורה צעירה שעברה לחיפה כדי ללמוד ולהצליח. היא התגאתה בסיום הלימודים, חגגה את קבלתה לעבודה החדשה. היא לא ציפתה לקבלת הפנים הזאת. בלילה היא כבר הלכה לישון אצל חברה. כל הלילה היו לה סיוטים. במשרד החינוך הבטיחו לטפל בחומרה בהתנהלות הגננת. היא כבר מפחדת לחזור לאותו מקום.
ולא רק בחורות עם חיגאב חטפו. שני מכונאי רכב מפרדיס שהצטיינו בעבודתם במוסך בטירת הכרמל הוזמנו לשימוע לקראת פיטורים. הם הואשמו בהזדהות עם חמאס. לשניים אין פיסבוק. שניהם עובדים כל היום במוסך מזה שנים. אביהם מתקשר ומבקש להתייעץ. עו”ד ויסאם יאסין מייעץ להם כיצד לנהוג. האבא מגיע איתם לשימוע. הוא נעלב כשמספרים לו מה הטענות כלפי בנו. הוא כמעט בוכה כשהוא מספר על השימוע. שני המכונאים מוחזרים לעבודה.
מתברר שעובדים יהודים שלא אהבו את השניים הם אלה שרקמו מזימה להביא לפיטורים שלהם. העובדים היהודים ננזפו והמשיכו לעבוד במוסך. שני העובדים הערבים כבר מחפשים עבודה אחרת, הם חוששים לחייהם ומבינים שבמדינה הזאת אפשר בקלות לפגוע לך בפרנסה.
נתניה
בצהריים אנחנו יושבים בין עצי הזית. מייסם, קרובת משפחה שיושבת איתנו, מתרגשת לקראת תחילת הלימודים במכללת נתניה. אני שואל אותה מתי הם מתחילים והם מתחילה לספר לי עם מה שקורה במעונות המכללה. סרטונים החלו לרוץ בין הסטודנטים. שכנים עם כיפות שיצאו מבית הכנסת דופקים בדלתות של המעונות ומאיימים על הסטודנטים הערבים שמתגוררים במקום. אנחנו לא מבינים לאן הדברים יגיעו בהמשך.
בשעות הלילה כבר מתחילים להגיע הטלפונים ממשפחות של סטודנטים. מאות גזענים עומדים מסביב למעונות וצועקים “מוות לערבים”. משפחות מתקשרות לחברי כנסת, לראשי ערים, להורים שלהם ומבקשים להציל את הילדים שלהם. ההמון מאיים להבעיר את המעונות. כמה שוטרים נראים בסרטונים שמופצים מגיעים בחוסר חשק ועומדים בכניסה למעונות.
יוסף טאהא, רכז ארגוני הסטודנטים, מודיע ששני מיניבוסים ממתינים לפינוי הסטודנטים הערבים. אני מתקשר לנהג והוא נשמע מפוחד “לאן שלחו אותנו. מאות צועקים מסביבי מוות לערבים”. ואני שואל אותו אם יש כיתוב שמסגיר את זהותו על האוטובוס. “לא מדובר במיניבוס שחור כלי כיתוב” אני מתחנן שהוא יתרחק מהכניסה למעונות ושימתין לסטודנטים עד שהמשטרה תצליח להוציא אותם.
ראש עיריית טייבה שועאע מנסור מבקש בקבוצת ראשי הרשויות לא להלהיט את הרוחות “המצב מאוד רגיש”. ברחוב האוניברסיטה אני מבחין בהמון ומתרחק ממנו. קובע עם נהג המיניבוס בתחנת הדלק הקרובה. כעבור כחצי שעה מגיעות שתי ניידות של יס”מ. אני שואל את הקצין מה קורה במכללה והוא עונה “לא היה שום דבר ? חוץ ממה שהיה בצהריים”. עשרות סטודנטים פונו בחסות המשטרה מהחניה האחורית ובשביל הקצין לא היה שום דבר מיוחד.
הסרטונים מספרים סיפור אחר. סיפור של חוליות חמושים שמזוהים עם הגרעינים התורניים של סמוטר’יץ שכבר שבוע מחפשים פרובקציות. נשיא המכללה נפגש איתם ב 18.10 והבטיח לפנות את הסטודנטים הערבים מהמעונות. הוא לא טרח לספר לסטודנטים שלו על התוכניות. במהלך האירועים זעקה ראש העיר “שהסטודנטים יפונו ובמקומם ישוכנו מפונים מעזה”. עשרות הסטודנטים, שחלקם גם עבדו בבתי המלון ובעסקים באיזור התפנו לבתיהם, חלקם לא מתכננים לחזור למכללה הגזענית.
מכללת קיי
היא פעילת שלום שנסעה לבקר את ילדיה שלומדים באיטליה. מרחוק היא לא הבינה שהדמוקרטיה היהודית לא יכולה לסבול את חופש הביטוי שלה. עשרים ושבע שנים עבדה במכללת “קיי”. ד”ר ורדה סעדה גייסה סטודנטים וסייעה בקידום המכללה. בשנים האחרונות התחברה ליו”ר הכנסת לשעבר אברהם בורג וניסו לעשות מפלגה יהודית ערבית, שתקדם את השלום.
עמוד הפיסבוק שלה סומן וקמפין קשה יצא נגדה. “הבוגדת שצריך לחסל” בגלל שכתבה את דעתה מצאה את עצמה במשפט שדה ציבורי. היא כבר לא יכלה לראות את הדברים האיומים שכתבו עליה. היא החליטה להישאר באיטליה. בזום היא זומנה לשימוע במכללה בה עבדה שנים. במשפט שדה שרק אקדמאיים ממולחים יודעים לעשות היא גורשה מהמכללה. היא לא האמינה למה שקורה לה.
מאיטליה היא ביקשה להתייעץ. “מה לי ולחמאס” היא חוזרת ואומרת “הסגר על עזה התפוצץ לכולם בפרצוף, זאת האמת ומישהוא צריך להגיד את האמת” היא מתעקשת. כשאני שואל מתי היא מתכננת לחזור היא אומרת במפורש “הם יעצרו אותי, אני יודעת”, אני גם הנחתי שזה מה שיקרה לה אם היא תחזור. הדמוקרטיה היחידה יכולה בימים אלה לשמוע רק את קולות המלחמה. קולות אלה שנכשלו להגן על הביטחון שמספרים לעם ישראל כיצד יושג הביטחון.
אפשר אחרת
הקולות של האזרחים הערבים הפלסטינים שמשלמים את המחירים מכל הצדדים, ויודעים שאפשר לחיות אחרת לא רוצים לשמוע. בינתיים אנחנו רואים את התמונות של הילדים שזועקים בעזה. אנחנו שומעים את הזוועות מהנגב. אנחנו בוכים בשקט. הולכים לעבודה בשקט ולא רוצים לדבר על המלחמה וגם לא על היום שאחרי.
הילדים שלי ואשתי כבר ביקשו “אבא, תעזוב אל תכתוב, אל תדבר, אף אחד לא רוצה לשמוע”. כבר עצרו אותי בעבר, ועצרו את שני הילדים שלי. במעצר האחרון שוטר שבר לי את הרגל. לא מעניין אותם אם אני דואג לויויאן מהנגב ולאדם מעזה. הם לא מבינים את מה שאנחנו מבינים. הם לא רואים את מה שאנחנו רואים.
ויש חלק שגם רוצה שאף אחד לא יראה את המציאות המורכבת. הוא מנסה לתאר אותה בשחור ולבן. אנחנו רואים את הצבעים, ונמשיך לדבר על היום שאחרי. היום שאחרי כל המוות הזה. היום שבו יצטרכו פלסטינים וישראלים לחפש עתיד אחר, עתיד של תקווה וצבעים.
הכותב עיתונאי ופובליציסט חיפאי, מנהל את מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים.
תמונה מרכז מוסאוא
