השיח בין היהודים יוצאי מדינות ערב והאיסלאם והציבור הערבי

הרושם כי היהודים יוצאי מדינות ערב והאיסלאם הם “ציבור ימני שונא ערבים” הושרש בשיח התקשורתי, עד שגם חלקים גדולים בציבור הערבי אימץ אותו. אלא שקבוצה של מנהיגים יהודים שמוצאם ממדינות ערב ביניהם ד”ר הני זוביידה, חברת הכנסת נעמה לזימי וראובן אברג’ל מנסים בשנים האחרונות להזים את המיתוג הזה.

במאמר שפירסם זבידה ובני נוריאלי ב-“הארץ” טען שרק 48% מיהודי מדינות ערב, בכלל, הצביעו בבחירות האחרונות ובערים רבות, המזוהות עם יוצאי מדינות ערבי, הוא הראה כי שיעור ההצבעה לליכוד היה נמוך ולא כפי שמוצג בתקשורת  למשל, בבית שאן רק כ–35% הצביעו לליכוד, בקרית שמונה כ–29%; בלוד כ–18%, בבת ים כ–16%,באופקים כ–20%, בשדרות כ–24% .

לזימי, לשעבר חברת מועצת העיר חיפה, היתה פעילה בשלום עכשיו, ובבחירות האחרונות של מפלגת העבודה זכתה במקום הראשון, לא מסתירה כי היא פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת והמאוחדת. לזימי שנכנסה בזכות החוק הנורווגי, לא התביישה לשתף פעולה עם שהירה שלבי מחד”ש במועצת העיר חיפה. אלא שראובן אברג’יל, שהיה אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, טוען ששיתוף הפעולה בין הערבים לפנתרים השחורים הסתיים בגלל גזענות יהודית אשכנזית כלפי עדות המזרח בחד”ש.

מוואדי אלסאליב ועד יום האדמה

מאז אירועי ואדי אלסאליב בחיפה, ועד לעליית הליכוד לשלטון התלבטו בחברה הערבית כיצד להתייחס ל-“יהודים בני ערב”. הקיבוצים והמושבים שקמו בגליל ובנגב השתלטו על האדמות. חלק גדול מהמצביעים הערבים נאלץ לתמוך במפא”י כד שביום האדמה ב-1976 ראו את פניהם האמתיות של מנהיגי מפא”י ששלחו שוטרים לירות במפגינים באירועי יום האדמה.

מנהיגי חד”ש שהצליחו לנצח את אנשי מפא”י בנצרת ב 1977 , החליטו להרחיב את חד”ש גם לרחוב היהודי. אחרי ויכוח ארוך החליטו לפנות לקהל “היהודים בני ערב” ופעלו לצרף את צ’רלי ביטון, כנציג הפנתרים השחורים. המפלגה הקומוניסטית החליטה לאתגר את מפא”י. חד”ש ראתה את מנחם בגין משקיע במדוכאים ממדינות ערב והחליטה לנסות לגייס תמיכה בקרבם.

הכישלון של הקואליציה בין חד”ש לצ’רלי ביטון מהפנתרים השחורים מעולם לא סוכם בידי המנהיגים הערבים של חד”ש. הקרע בחד”ש, בשנות התשעים, לא אפשר דיון מעמיק בכישלון של “הניסוי”. צ’רלי ביטון איבד את מקומו בחד”ש שהחלה לצרף אליה מפלגות לאומיות ערביות, כמו בל”ד, אך לא ויתרה על הייצוג היהודי. הדברים הקשים שכתבו מנהיגי חד”ש היהודים על “הניסוי הזה” נחשבו לגזעניים בעיני אינטלקטואלים יהודים יוצאי מדינות ערב.

למאבקים שניהלו אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית על צדק חלוקתי, בעקבות בג”צ הקרקעות، שבה 8% שולטים ב-86% מהקרקעות , לא הצטרפו בחברה הערבית ולא חד”ש. ארגוני זכויות אדם כמו מרכז עדאלה ומרכז מוסאוא שיתפו פעולה עם הקשת במאבק בגזענות. סביב שולחן המאבק בגזענות ישבו גם הרפורמים. אך מהמאבק הזה לא התפתח לתנועת סולידריות פוליטית אמיתית בין שני הקהלים. לאחר שהמטה נגד גזענות התפרק השתלטו עליו הרפורמים והמשיכו לנהל אותו לבד.

מ- “יפו לכולנו” ועד לרשימה המשותפת

שילוב יהודים במפלגות שנתמכו על ידי הציבור הערבי נמשך גם אחרי שצ’רלי ביטון עזב את חד”ש. הן חד”ש והן בל”ד הציבו ברשימות שלהן יהודים אנטי ציונים. הרשימה המתקדמת בחרה בקצין צבא לשעבר, מתי פלד. בל”ד הציבה מועמדים יהודים אנטי ציוניים ברשימה.

ח”כ דב חנין שהחל להקים את “עומדים ביחד” בסוף כהונתו בכנסת ניסה להקים קואליציה מעניינת בבחירות לעיריית תל אביב, בה לקחו חלק פעילים יהודים יוצאי מדינות ערב. הקואליציה הזאת הצליחה להביא חמישה מנדטים ולהעניק לחנין הקומוניסט 38% בבחירות לראשות העיר. פעילים אחרים הצליחו להקים את תנועת “תראבוט”. אלא שהיחסים בין הערבים, הקומוניסטים, השמאלנים ויוצאי מדינות ערב החלו להידרדר. חלק גדול מפעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית פרשו מעיר לכולנו, והפיצול העדתי, לאומי מעמדי גרם לנסיגה בייצוג של הגוש הזה במועצת העיר תל אביב יפו. גם “תראבוט” התפרקה ובמקומם הוקמה תנועת “עומדים ביחד”, שמאתגרת את חד”ש ומרצ בקהלים שלהם.

העלאת אחוז החסימה, לצד תהליכי עומק ולחץ ציבורי הביאו את ארבעת המפלגות הפעילות בחברה הערבית לחבור יחד ברשימה המשותפת שהפכה למפלגה השלישית בגודלה עם 13 מנדטים ב 2015. אלא שכבר בתחילת הדרך התגלעו חילוקי דעות בין ראשי הרשימה המשותפת. חלקם התנהגו כאילו היו כוכבי על, ולא נבחרו כחלק מתהליך קולקטיבי.

חוסר היכולת לתקן את הסכסוכים האישיים נובע בעיקר מאיבוד החזון. ב 2006 נכתבו ארבעה מסמכים שנועדו לסייע בגיבוש החזון העתידי של החברה הערבית פלסטינית בתוך גבולות הקו הירוק. כדי ליישם את החזן שנכתב היה צריך לפעול בשני כיוונים: האחד לחזק את ההתארגנות העצמית של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, והשני נועד להגביר את ההשפעה שלהם על הציבור היהודי. מאז הוקמה המשותפת נרשמה נסיגה בשני הכיוונים. רע”ם שהחליטה לפרוש ולאתגר את חד”ש ביכולת “ההשפעה” שלה הלכה צעד אחד יותר מדיי ואף הצטרפה לממשלת ימין – שמאל. הפלירט בין רע”ם לנתניהו, לפני הבחירות של 2021,  התחלף בחברות בממשלת השינוי שהתפרקה אחרי שנה. “הניסוי נכשל” קבע ח”כ ניר אורבך, בניסיון אחרון לסחוט את אנשי רע”ם.

הסיסמה “15 מנדטים וננצח”, שנבחרה ע”י הרשימה המשותפות בשנת 2015, לא הספיקה לציבור הפלסטיני שממשיך לדרוש אחדות והתארגנות עצמית. יותר מחצי מהמצביעים הערבים פלסטינים לא הלכו להצביע ב 2021, וכנראה לא ילכו בבחירות הבאות להצביע. הם רוצים איחוד ולא מוכנים, בשלב הזה לפחות, לתת את קולם לרשימות שפיצלו את האיחוד.

המסר של הבוחרים ברור: נדרשת אחדות ערבית שתשפיע על סדר היום המדיני כלכלי במדינה. אחדות כזאת תתאפשר רק אם הנציגות הנבחרת של הציבור הפלסטיני בישראל תמצא קואליציות עם ציבורים נוספים. ההצבעה הלאומית של הפלסטינים אזרחי ישראל הולכת ומתחזקת, ומציעה קואליציה עם קבוצות יהודיות ולא שותפות יהודית ערבית פוליטית. הערבים שקישטו את המפלגות הציוניות מצאו את עצמם מושפלים, וגם רע”ם שילמה מחיר כבד על ההרפתקה שלה.

קואליציית השינוי שנתמכה על ידי בנט – שקד מצד אחד ומנסור עבאס – מאזן ג’נאים מהצד השני לא הביאה את השינוי המיוחל לערבים הפלסטינים, וגם לא ליהודים. לקואליציית השינוי היו חסרים לא רק מנדטים אלא רצון אמיתי לשנות את סדר העדיפויות המדיני – כלכלי. העובדה שקהלים שונים כמו הערבים, יוצאי מדינות ערבי והאיסלאם, יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר נוטשים את הקלפיות צריכה להדאיג את הדמוקרטים שנותרו בכנסת ובאקדמיה. שלושת הקבוצות האלה, בצירוף החרדים הם קבוצות משמעותיות שחשות שהפוליטיקה הישראלית מדירה אותם ומנצלת אותם.

הגיע הזמן שהכוחות הדמוקרטים הערבים והיהודים יחפשו אסטרטגיה חדשה. הגיע הזמן לבנות קואליציה אחרת. אחדות של הערבים לא תספיק, והמאמץ להעלות את שיעורי ההצבעה דורש שינוי באסטרטגיה. שינוי שמארגן את הציבור הערבי ובמקביל בונה שיתופי פעולה עם קהלים חדשים. קהלים שחשים היום שהם מרוחקים, ומתקשים להשפיע על שינוי סדר העדיפויות הכלכלי- מדיני. חלוקה צודקת של משאבי המדינה כמו קרקע, תקציב, ייצוג הולם באקדמיה ובמוסדות קבלת ההחלטות היא רק חלק מהמצופה מהקואליציה הזאת. היא חייבת לעסוק גם בצדק היסטורי עם העם הפלסטיני, כולל סיום הכיבוש וטרגדיית הפליטים.

זה עוד יכול להיות פתרון של שתי מדינות, אך לא חייב. המתנחלים קבעו עובדות בשטח שקשה לשנות. יתכן שהגיע הזמן לחשוב על פתרון יצירתי מהירדן ועד הים שיאפשר הגדרה עצמית של שתי הקבוצות הלאומיות, במקביל להכרה ברב תרבותיות, צדק חברתי ושלום אמיתי. שלום שיביא לקיצוץ בתקציב הביטחון ולהשקעה בצדק חלוקתי ותיקון העוול ההיסטורי.