דו”ח: 20 עיתונאים נהרגו באש כוחות הכיבוש מאז 2001 ואף אחד לא הועמד לדין

דו"ח: 20 עיתונאים נהרגו באש כוחות הכיבוש מאז 2001 ואף אחד לא הועמד לדין

הוועדה להגנה על העיתונאים: הימנעות ממישוש צדק עבור הקורבנות העיתונאים מהווה פגיעה בחופש העיתונות!

 

ביום השנה להרג העיתונאית שירים אבו עאקלה, שהפכה לסמל של חופש העיתונות ולפגיעה ודיכוי עיתונאים וחופש הביטוי בשטחים הכבושים, פרסמה הוועדה להגנה על העיתונאים דו”ח שמתעד רצח והרג של עיתונאים ב-22 השנים האחרונות, בהם נהרגו כ-20 עיתונאים על ידי כוחות הכיבוש, מבלי שאיש מהרוצחים יועמד לדין או שיוגשו כתבי אישום נגד מי מהאחראים.

עיתונאית אלג’זירה – שירין אבו עאקלה נרצחה ב-11 למאי בשנה שעברה בירי צלפים מאש צה”ל, כאשר כדור נורה לראשה, במהלך עבודתה לכיסוי פשיטה של הצבא הישראלי לג’נין בצפון הגדה המערבית. בישראל אמנם הודו באופן חלקי באשמה, וכי העיתונאית הפלסטינית -אמריקנית נרצחה “בסבירות גבוהה למדי” מירי של חיילי צה”ל, אך טענו שהירי לא היה מכוון, ולא נטלו אחריות ישירה.

הדו”ח החדש תחת השם “דפוס קטלני” מתעד את אופן השימוש בכח קטלני ובאלימות מצד כוחות הכיבוש, בעוד בעלי התפקיד הישראלים נמנעים מלספק תשובות ברורות במטרה להימנע מדין וחשבון.

רוברט מהוני, מנהל פרויקטים מיוחדים בארגון, אומר “הרצח של שירים אבו עאקלה וכישלון פעולות החקירה הצבאיות או לבוא בדין וחשבון עם האחראים לרצח, אינו מקרה יחיד. אלא מדובר בחלק מדפוס של חוסר שקיפות ואי לקיחת אחריות. איש מבין כוחות הביטחון הישראלים לא הועמד לדין בכל אחד מ-20 מקרי הרצח של עיתונאים באש של כוחות הצבא הישראלי, בכל השנים ה-22 האחרונות”.

על פי הדו”ח, 18 מבין 20 העיתונאים שנהרגו מאש הצבא מאז 2001 היו פלסטינים. השניים האחרים היו אירופאים. בדו”ח נטען כי הרשויות בישראלים באופן כמעט קבוע, פועלות לטיהור שמם של החיילים המעורבים במקרי הרצח. כשמדובר בעיתונאים אזרחים מתייחסים לזה כאל “קופסה שחורה”, ואין מסמך שמעיד על הנוהל המדויק בו פועלים בעלי התפקידים בישראל לגביית עדויות, אשר לרוב נשארות סודיות. וכאשר באמת מתבצעים חקירות, לרוב לוקח לצבא חודשים או שנים לחקור את המקרים, בעת שאין בידי העיתונאים הפלסטינים – הקורבנות דרכים להשגת צדק עבור יקיריהם שנרצחו.

על פי בדו”ח במקרים רבים מתעלמים כוחות הכיבוש מסמלים שמזהים אותם כעיתונאים, בין אם נושאים הם על גופם או ברכבם את הכיתוב “עיתונות”. כך, שמתוך כ-20 הרוגים, 13 היו בבירור עיתונאים או צלמי עיתונות, או שלבשו אפוד של “עיתונות” או בתוך רכבים של כלי תקשורת עם סימון ברור שמעיד על היותם אנשי תקשורת. למשל, העיתונאי פאדל שנאע שעבד עם סוכנות הידיעות רויתרז, לבש אפוד מגן כחול עם הכיתוב “תקשורת”, ועמד לצד הרכב עליו נכתב “טלוויזיה” בשנת 2008, עת טנק ישראלי ירה פגז לעברו בעזה.

שריף מנסור, מתאם הארגון במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אמר כי “במקרים רבים ישראל פותחת בחקירה רק לאחר לחצים בינלאומיים. והחקירות הן חקירות סתמיות שלא מובילות לשום דבר. רק במקרים נדירים של רצח עיתונאים פלסטינים פותחת ישראל בחקריה. ובסוף, אין אפילו מראית עין של צדק”.

רצח עיתונאים אינו אלא חלק מהסיפור הגדול ביותר, הרבה עיתונאים נפצעו בירי ישראלי. בשנת 2021 פוצצה ישראל מבנים ברצועת עזה שמארחים יותר מעשר ארגונים עיתונאיים ומשרדי עיתונות מקומית ובינלאומית, בכללם משרדים של “אסושייטד פרס” ו- “אלג’זירה”.

בדו”ח, שכתבה העיתונאית אורלי הלפר, מתוארת השיטה שבה ישראל נוהגת במקרה של הרג עיתונאים: “גורמים רשמיים בישראל מתעלמים מראיות ומטענות עדים, ולעיתים קרובות נראה כי הם מזכים חיילים מאחריות להרג בשעה שהחקירות עודן מתנהלות”.

הוועדה גם שלחה בקשות למשרד הדובר של צה”ל בכדי לראיין חוקרים ופרקליטים צבאיים, אך הצבא סירב לאשר להם לקיים את הראיונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *